פסק-דין בתיק עפ"ג 49175-06-11

הערעורים

1.         לפנינו ערעורים הדדיים, של המערער ושל המשיבה, על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' שלו-גרטל), בת"פ 1991/09. בהכרעת-דין מיום 11.5.11, הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של גניבת רכב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו - לפי סעיפים 413ב(א) ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק). בגזר-דין מיום 6.6.11 נידון המערער - לשישה חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שנתיים ממועד גזר-הדין עבירה לפי סימן ה1 בפרק יא לחוק; לשלושה חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור במשך שנתיים עבירה נגד שוטרים; ולתשלום קנס בסך 10,000 ש"ח, או שלושה חודשי מאסר תמורתו. ערעורו של המערער מופנה נגד הכרעת-הדין המרשיעה, ולחלופין - נגד חומרת עונש הקנס; ואילו המשיבה מלינה בערעורה על קולת גזר-הדין, ועותרת להוספת רכיב של מאסר בפועל.

הרקע העובדתי

2.         על-פי ממצאי הכרעת-הדין המרשיעה, בלילה שבין 13.3.09 לבין 14.3.09, בשכונת ג'אבל מוכאבר בירושלים, גנב המערער משאית מערבל בטון, מסוג מרצדס, ששווייה כ-450,000 ש"ח (להלן - המשאית אוהרכב). מדובר במשאית בבעלות חברת ש. דגן תעשיות בע"מ (להלן - החברה), אשר חנתה ליד ביתו של נהגה הקבוע, מופיד סלמאן, עובד החברה (להלן - מופיד). במועד האמור, בסמוך לשעה 3:50 לפנות בוקר, נהג המערער במשאית בכביש 60, וחלף על-פני "מחסום המנהרות", כשמגמת פניו דרומה. שוטרי ניידת משטרה, אשר הבחינו במשאית, הודיעו למערער, באמצעות מערכת הקריזה, לעצור בצד הדרך. המערער האיץ את מהירות הנסיעה, ונעצר רק לאחר כ-500 מטרים, בסמוך לצומת אל-חאדר, לאחר מרדף משטרתי שהתנהל אחריו. בחקירתו במשטרה, כמו-גם בעדותו בבית-המשפט, טען המערער כי קיבל את המשאית מאדם פלוני, שאינו מוכר לו, והתבקש להעבירה למקום אחר.

3.         בבית-משפט קמא העידו בפרשת התביעה - מופיד, הנהג הקבוע של המשאית; השוטר יוני שמסיאן, שעצר את המערער; והחוקר רס"ר אלכסנדר רומנוב, אשר באמצעותו הוגשו מסמכים שונים, ובכלל זה דו"ח בדבר עימות שנערך בין המערער לבין מופיד. בעימות האמור נתחוור, כי מופיד והמערער אינם מכירים איש את רעהו. מופיד העיד, כי החנה את המשאית בסמוך לביתו, עם סיום עבודתו בשעה 18:00, וכי היה בה חומר שהיה עליו להובילו לאתר בנייה למחרת היום. כן ציין, כי באותה תקופה הוא היה היחיד ששימש כנהג המשאית, וכי היה ברשותו מפתח אחד של הרכב. השוטר שמסיאן העיד על הנסיבות שבהן נעצר המערער, לאחר שחלף על-פני המחסום ולא ציית תחילה להוראות השוטרים. החוקר רומנוב העיד, כי נעשו ניסיונות לזמן לחקירה אנשים ששימשו בעבר כנהגים בחברה, אשר לא צלחו. בפרשת ההגנה העידו המערער, ולבקשתו הוזמן למתן עדות מנהל החברה, מר רמי דגן.  

4.         בחקירתו במשטרה (ת/1) מסר המערער, כי כשלושה ימים לפני האירוע נפגש באקראי עם אדם פלוני, אשר סיכם עמו כי יתקשר אליו ביום שישי בשעה 3:00 לפנות בוקר, כדי שיעביר עבורו משאית מצומת תלפיות לכיכר בגוש עציון. לדבריו, כאשר הגיע לצומת תלפיות בדרך חברון, ראה את המשאית מונעת כאשר אין איש בתוכה או בצדה, עלה לרכב והחל לנסוע לכיוון דרום. כאשר חלף על-פני מחסום המנהרות, הבחין בשוטר שסימן לו לעצור, אך מחמת הפחד לא עצר והמשיך בנהיגה. כאשר ניידת משטרה החלה לעקוף אותו וסימנה לו לעצור, ציית להוראות השוטרים ועצר בצד הדרך, זאת במרחק של כ-500 מטרים מהמחסום. המערער ציין בהודעתו, כי אינו מכיר כלל את האדם שביקש ממנו להעביר את המשאית, ולא ידע למסור פרטים מזהים כלשהם אודותיו, מלבד תיאור כללי של מראהו. גם לא היה בפיו הסבר כלשהו לשאלה, מדוע פנה אותו אדם דווקא אליו וביקש ממנו לבצע את ההובלה. לשאלת החוקר, האם היה אמור לקבל תמורה כספית עבור מעשיו, השיב, תחילה, "על כסף לא דיבר", אך בהמשך החקירה ציין כי סוכם שיקבל סכום של 2,000 ש"ח. עוד מסר, במענה לשאלות החוקר, כי אותו אדם אמר לו שייצור עמו קשר מאוחר יותר, בכדי לברר אם המשאית הגיעה ליעדה. לשאלת החוקר, מדוע נבהל מהשוטרים, השיב כי חשש שמדובר במשאית גנובה; אך בהמשך דבריו טען, כי לא ידע שמדובר ברכב גנוב. כן ציין המערער, כי לא ראה את רישיונות הרכב. את הודעתו במשטרה סיים המערער במילים: "אני עשיתי טעות, למה כי אדם מדבר איתי, ואני לא מכיר אותו, ואין לי את הטלפון שלו, ואין לי את הפרטים שלו, אם היו לי פרטים שלו הייתי מביא לכם ועוזר לכם".

            בעדותו בבית-משפט קמא חזר המערער על עיקרי הגרסה האמורה, אך הוסיף פרטים שונים לשלד גרסתו שהעלה בחקירה המשטרתית. הוא ציין, כי כשלושה ימים לפני האירוע ניגשו אליו שני אנשים, ואחד מהם אמר לו שהוא מעוניין להעביר מערבל בטון מירושלים לגוש עציון, בכדי לתקנו שם. לדבריו, אותו אדם התקשר אליו בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, אמר כי ייתן לו 500 ש"ח תמורת העברת הרכב, ועל-פי הנחיותיו מצא את המשאית חונה בדרך חברון, ליד צומת תלפיות, כאשר המנוע מותנע ואין בתוכה איש. הוא נסע לכיוון גוש עציון, ובעת שחלף על-פני המחסום בכביש המנהרות, הבחין בשוטרים שמסמנים לו לעצור, אך מחמת משקל הרכב לא עצר מיד, וכלשונו: "לקח לי זמן כשעצרתי, כי הרכב היה עמוס". על-פי עדותו, אמר לשוטר, במענה לשאלתו של האחרון, כי הרישיונות ופוליסת הביטוח נמצאים ברכב.

כפי שציין בית-משפט קמא, עדותו של המערער, עמדה בסתירה להודעתו במשטרה במספר פרטים, ובכלל זה - סכום הכסף שקיבל עבור ההסעה (2,000 ש"ח או 500 ש"ח); כמה אנשים פנו אליו בהצעה להעביר את הרכב (אדם אחד או שניים); האם ראה את הרישיונות ברכב, אם לאו; ומה הייתה הסיבה לכך שלא עצר מיד את הרכב, כאשר שוטרי הניידת הורו לו לעצור. כן נמסרה בעדות לראשונה מטרת העברת הרכב - תיקון ה"מיקסר" בגוש עציון. 

פסק-דינו של בית-משפט קמא

5.         בית-משפט קמא התרשם ממהימנות עדויותיהם של מופיד - על נסיבות גניבת הרכב,  ושל השוטר שמסיאן - בדבר נסיבות מעצרו של המערער, עת נמנע מלעצור מיד את הרכב, חרף הוראות השוטרים, וניסיונותיו להתחמק מהם בהמשך נסיעה. בכל הנוגע למערער, ציין בית-המשפט: "עדותו בבית-המשפט הותירה רושם עגום ולא ניתן לקבוע כי מדובר באדם המספר את האמת בנוגע למעורבותו בגניבת המשאית. ניכר כי הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. הוא נלחץ בחקירה נגדית, הסתבך בתשובותיו, ולא סיפק הסברים לתהיות וסתירות, ואם נתן הסברים, אלה לא הניחו את הדעת" (עמ' 62). בית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי אשמתו של המערער בעניין גניבת הרכב הוכחה מעבר לספק סביר. למסקנה זו הגיע, נוכח הנסיבות שבהן נמצא המערער נוהג במשאית בשעה 3:50 לפנות בוקר, זמן קצר לאחר גניבתה; ולאחר שדחה את גרסתו של המערער כלא הגיונית, כבלתי אמינה, כרוויות סתירות, וככזו שאינה עומדת במבחן המציאות, ניסיון החיים והשכל הישר. בכל הנוגע לאי-אמינות גרסאותיו של המערער, הוסיף וציין בית-משפט קמא, כי ההסברים השונים והסותרים שמסר המערער בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט, כרסמו כרסום של ממש במהימנות גרסתו. משכך, ולנוכח מכלול הראיות וההתרשמות מהעדים, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי הוכחה אשמתו של המערער הן בעבירת גניבת הרכב, והן בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

            בגזר-הדין הדגיש בית-משפט קמא את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. יחד-עם-זאת, הוא מצא לנכון שלא להחמיר עם המערער, זאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות שתוארו בתסקיר המעצר שהוגש על-ידי שירות המבחן, בעובדה שהמשאית נתפסה והוחזרה לבעליה, ובכך שמדובר בהסתבכותו הפלילית הראשונה והיחידה של מי שמנהל אורח חיים נורמטיבי. כן הביא במניין שיקוליו את העובדה שהמערער היה נתון במעצר במשך כשבוע, ו"במעצר בית" מלא במשך כשלושה חודשים. 

תמצית טיעוני הצדדים

6.         בהודעת הערעור ובטיעונים בעל-פה, הלין בא-כוח המערער על ממצאי הכרעת-הדין, ועל מסקנתו של בית-משפט קמא בדבר הוכחת אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. לטענתו, גרסתו של המערער נתמכת בעובדה שלא נמצאו ברכב סימני פריצה, ושבעת מעצרו של המערער הייתה המשאית מונעת באמצעות מפתח. כן טען בא-כוח המערער, כי בחקירת המשטרה היו מחדלים, אשר מנעו בסופו של יום את האפשרות לאשש את גרסת המערער. כך למשל, טען הסנגור כי לא נבדקו פרטי ההתקשרויות ממכשיר ה"מירס" של המערער, ולו הייתה נעשית בדיקה, ניתן לברר מי האדם הפלוני ששוחח עם המערער בליל האירוע והנחה אותו לקחת את המשאית. כן ציין, כי המשטרה נמנעה מלחקור חשודים פוטנציאליים, ובין-השאר, מי ששימשו בעבר נהגים של המשאית, וכן אדם אשר עבד עם המערער בעבר במפעל בטון. לטענתו, עדותו של מופיד לא הייתה אמינה, ולכאורה קיים קשר בינו לבין אחד מהחשודים הפוטנציאליים; ולו הייתה מבוצעת חקירה מעמיקה, גרסתו של המערער הייתה מתבררת כנכונה. בנוסף, גורס הסנגור, כי לא היה מקום לזקוף לחובתו של המערער את הסתירות הנטענות שבין הודעתו לבין עדותו. משכך, טוען הוא, כי לא היה בסיס להרשעתו של המערער בגניבת המשאית, ולחלופין היה מקום להרשיעו אך בעבירה של קבלת רכוש גנוב שהושג בדרך פשע. הערעור על ההרשעה אף הופנה כלפי ההרשעה בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; ולגרסת הסנגור, התנהגותו של המערער לאחר שחלף על-פני מחסום המנהרות עד לשלב עצירת המשאית בעקבות הוראת השוטרים, לא נועדה להכשיל את השוטרים במילוי תפקידם.

לחלופי חלופין, מבקש בא-כוח המערער להקל בשיעור הקנס; וטוען כי לא ניתן משקל הולם בגזר-הדין לנסיבותיו האישיות של מרשו, למצבו הנפשי המעורער, לעובדה שמדובר במעידתו הפלילית הראשונה והיחידה, ולחלוף תקופה של למעלה משנתיים מעת ביצוע העבירה ועד למועד גזר-הדין. בכל הנוגע למצבו הנפשי של המערער, הפנה הסנגור לאסופת מסמכים רפואיים שהוגשו לבית-משפט קמא, ולחוות-דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, אשר הוגשה במסגרת הערעור, בעקבות טענתו בדבר החרפת המצב הרפואי לאחר מתן גזר-הדין. בחוות-הדעת צוין, כי בחודש מאי 2011, עקב מתח נפשי, קיבל המערער טיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי על-ידי הפסיכיאטר ד"ר מוג'הד, לאחר שאובחן כסובל ממצב מאני, וכי בסמוך לאחר מכן, ביום 23.5.11, קיבל טיפול בחדר מיון בבית-החולים "שערי צדק" עקב תופעות לוואי קשות מהתרופות שנטל. ביום 3.7.11 אושפז המערער, בהסכמתו, למשך כשלושה שבועות בבית-החולים "איתנים", עקב אבחונו כמי שסובל מאפיזודה מאנית עם סימנים פסיכוטיים, שהחלה להתפתח בהדרגה כחודש לפני האשפוז. לאחר כשלושה שבועות של אשפוז שוחרר המערער להמשך טיפול מרפאתי, אך לדבריו לא המשיך בנטילת תרופות. בביקורו של המערער ביום 27.12.11 במרפאה לבריאות הנפש, לא נצפו סימנים פסיכוטיים כלשהם. לטענת הסנגור, לנוכח מצבו הנפשי של המערער, מן הראוי שלא להשית עליו מאסר.

7.         המדינה מלינה בערעורה על קולת העונש שהושת על המערער. היא גורסת, כי לנוכח מהות העבירות, ונסיבות ביצוען, כמו-גם התעוזה העבריינית שהפגין המערער בכך שלא הסתפק בגניבת הרכב, אלא הובילו אל מחוץ לשטח ישראל כדי למלטו לשטחי הרשות הפלסטינית, זאת אגב ניסיון הימלטות מהמשטרה, אין מנוס מהשתת מאסר בפועל; זאת לשם הרתעה אינדיבידואלית וכללית, על-רקע היקפן של עבירות גניבות הרכב, המסבות נזק כלכלי מצטבר, הן לפרט והן לציבור.

דיון

8.         לאחר בחינת טעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו של המערער על הכרעת-הדין המרשיעה, להידחות.

כלל הוא, כי בית-משפט לערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר, כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408 (2000); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); וע"פ 2932/00 אלמקיים נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108 (2001)).

לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, שמצא כמהימנות את עדויותיהם של מופיד  - בדבר גניבת המשאית, ושל השוטר יוני שמסיאן - בעניין נסיבות אי-עצירתו של המערער במחסום; ואשר התרשם מאי-אמינות גרסתו של המערער בדבר נסיבות נהיגתו במשאית הגנובה, בשעה שלוש לפנות בוקר, מישראל לאזור הנתון בשליטת הרשות הפלסטינית, ובעניין התנהלותו עם הגיעו לאזור מחסום. הרשעתו של המערער בעבירה של הכשלת שוטר נסמכה על העדפת עדותו של השוטר, על-פני גרסתו של המערער, שנמצאו בה תמיהות וסתירות. בכך לא מצאנו עילה להתערב.

9.         הרשעת המערער בעבירה של גניבת המשאית, נסמכה על ראיות נסיבתיות.